ספריית מאמרים | עבודה עם סיפורי לידה
חבל הטבור של הסיפור
מחשבות על עיבוד לידה ועל הצורך להתחכך בסיפורי הלידה שלנו
כל עוד חבל הטבור פועם יש לו תפקיד. במשך כמה דקות אחרי הלידה השלייה ממשיכה להעביר דם מחומצן ועשיר בתאי גזע דרך חבל הטבור אל גוף התינוק. בלידות, אהבתי להרגיש את הפעימות האלו. הייתי מניחה את האצבעות שלי על חבל הטבור ומרגישה את הזרימה החזקה שפועמת, ואז את הפעימה שלאט הולכת ופוחתת. הייתי מסתכלת איך הצבע של חבל הטבור משתנה והוא נהייה דק, ואז ריק ושקוף... ואיך בו-זמנית משהו אחר, מחזוריות נשימה אחרת, כבר תופסת את מקומה.
כל עוד חבל הטבור פועם, יש לו תפקיד. כך גם הסיפור. מה בסיפור הלידה ממשיך לפעום באישה גם זמן רב לאחר שהלידה הסתיימה? לפעמים אישה תגיע לפגישה לעיבוד לידה ותאמר, 'יש שם משהו, והוא לא מניח לי'. לפעמים יש לזה כותרת ברורה כמו 'הניתוח הקיסרי' או 'הטראומה', אבל לא תמיד.
גם כשאישה מגיעה עם 'שם', עם כותרת לסיפור שלא עוזב, אני כבר יודעת מניסיוני, שברוב המקרים השם הזה ישתנה. בעצם זו הסיבה שבגללה אנחנו באות, לפגוש את מה שקורא לנו, שנמצא איפשהו מתחת לכותרת אבל עוד לא מצאנו מהו בדיוק. לאלו שיש להן כותרת 'ראויה', יותר קל להצדיק את הרגשתן. יותר קל להן להצדיק את הצורך שפועם בהן להתחכך בסיפור הלידה, להסכים להגיד לעצמן ולסביבה שיש שם משהו שמפריע להן להמשיך. מי שלא עברה 'לידה נורא קשה' או משהו דרמטי – לעיתים תסתכן בחוסר הבנה או בהרמת גבה מהסביבה על כך שמשהו קורא לה לגעת לעומק ברכיבי סיפור הלידה שלה.
"אנו מספרים סיפורים בעיקר כשהם קוראים לנו, ולא להיפך" אומרת ק.פ. אסטס בספרה רצות עם זאבים, בפרק שכותרתו: הסיפור כתרופה.
זיכרון הפעימה. כשהלב שלי דופק חזק, זה סימן עבורי. קליק. משהו התחבר. משהו של עכשיו התחבר עם פעם. זיכרון, געגוע, כאב, כמיהה... זה סימן עבורי שחיבור כל שהוא מהדהד בתוכי את קיומו. לא תמיד אני יודעת מה הוא, אבל זה שם , וכל עוד הוא פועם, יש לו סיפור. לפעמים זה כואב מאד. הזיכרון מהלידה או מה שהיא הביאה איתה, מרגיש כואב מדי, והאופציה לנתק את הסיפור מהגוף, נדמית כפתרון לכאב. אבל משהו בפעימות האלה שמעלה כאב, מחזיק בתוכו, ממש כמו חבל הטבור, גם פעימה של חיים. לכן, כשאני פוגשת אישה שסיפור הלידה שלה לא מניח לה, אני יכולה ממש להרגיש את חבל הטבור פועם בין אצבעותיי. אפשר להרגיש שיש שם עדיין אינפורמציה שמבקשת לעבור.
הניסיון לנתק את הסיפור מאיתנו, כשהוא עדיין מכיל אינפורמציה שאמורה לעבור אלינו ולהתמזג עם מחזור הדם שלנו, יוצר בו זמנית חוויה של משהו חסר ומשהו מלא יתר על המידה. ויליאם ברידג'ס בספרו "מעברים והתחלות חדשות" מלמד שהשלב הראשון במעבר-חיים הוא - סיום. הוא מתאר שוב ושוב את הנתון הבא - שלב מסוים בחיים חייב להשלים את עצמו, כדי שתהיה האפשרות לעבור לשלב הבא. "אם רוצים להתקדם לדבר הבא בחיים, חייבים לעסוק בסיומים." אומר ברידג'ס. לאורך השנים אני מבחינה בכך שעיבוד לידה אינו מהלך אחד, חד פעמי, הוא מופיע בתקופות שונות בחיינו, ובכל פעם מביא איתו חומרי חיים חדשים שמבקשים מקום.
תהליך הלידה על כל מה שמתרחש בו מסמל תהליך מעבר. היבטי המעבר אינם מגיעים לידי השלמה ב'רגע הלידה', ופעמים רבות הלידה הפיזיולוגית היא רק תחילתו של המעבר, או היבט אחד מתוכו. משהו בסמליות של ניתוק חבל הטבור מספר על כך שמשהו הסתיים. משהו שפעל באופן מסוים, כבר לא פועל כך יותר, אלא בדרך אחרת.
חבל הטבור הווירטואלי אל הלידה, עדיין קיים עד שהוא מסיים את תפקידו ויכול להשתנות לדרך חיבור אחרת. אין צורך לחפש את הדרך הנכונה 'לנתק' את החבל. ממש כמו בטבע, כשמשהו מסיים את תפקידו הוא משתחרר, כמו הפרח שסיים את תפקידו בהפריה והעלים שלו נושרים ומתוכו הולך וגדל הפרי. לכן, ההכרה בצורך של אישה להתחכך לזמן מה עם חווית הלידה שלה, מספרת על תחושת הפעימה בתוכה, מספרת על הזרימה שהיא עדיין מרגישה ומבקשת להרגיש, מספרת על הבחירה שלה בתנועה קדימה.
___________________
קרן פרידמן גדסי
