הכי פופולרי זה לדבר נגד המערכת. נגד מע' המשפט המושחתת, מע' החינוך הכושלת נגד מע' הבריאות שאיבדה את האנושיות, נגד התקשורת ותכניות הריאליטי ונגד ראש הועד המקומי במושב ש"ברור שהוא לא מבין איך מנהלים מושב!" זה נחשב חכם, זה מעורר הערכה של הסביבה ולרוב זה מתגמל בים של תגובות מצטרפות. אבל כמו סוכר לבן, מנת האנרגיה שהקפיצה את החושים באותו הרגע – תוך זמן קצר מתפוגגת כלא הייתה.

גם אלו ש"עשו את זה אחרת" מקבלים הרבה פוקוס – אנחנו אוהבים לספר על אלו ששברו את הכלים המוכרים – שפרשו ממע' החינוך הרגילה ועברו לחינוך ביתי, שפרשו מהלופ הכלכלי ועברו לגור באוהל או באוטובוס על שטח אדמה בגליל או בנגב, שלקחו את הכוח אליהם והוציאו לאור בעצמם את הדיסק הספר או המיזם, שפרשו מהבעל ועברו לחיות עם אישה.. אלו זוכים להרבה התייחסות – גם לקריאות התפעלות על האומץ ופריצת הדרך וגם ביקורות מכל הסוגים. בכל מקרה, מכל כיוון שלא נסתכל – הם תופסים לנו את עדשת העין או את עדשת המצלמה.

אבל.. להישאר לעבוד בתוך המערכת, לפגוש אנשים בתוך הקושי, הרבה אנשים, כל יום, משמרת אחרי משמרת – על זה לא מאד פופולרי לדבר בשיחות בסלון (או בסלון הפייסבוק). המצלמה לא שם  כשהטכנאי מתקן עם חיוך וסבלנות לאם לתאומים בני חצי שנה את הדליפה בגז ערב החג, אין מצלמה גם ברגעים שבהם מורה עוצרת להקשיב לדברים שהילדה האבודה בכיתה ט' לא מצליחה להגיד, וגם לא כשהמיילדת אוחזת את היד של אישה מפוחדת לאורך כל הניתוח הקיסרי - זה לא הירואי ולרוב לא מתגמל בזמן מסך. 
אז הנה, אני שמה את זה כאן על המסך, מכוונת את עדשת המצלמה לאזור הפחות גלוי:
בכל שבוע, גם בלילות וגם בשבתות וערבי חג, אחיות ומיילדות פוגשות עשרות נשים בכאבי הלידה, בפחדי המוות שלהן, בניתוח קיסרי חרום, נשים שהגיעו כדי לגלות שהתינוק שלהם כבר לא בחיים, נשים עם צירים מוקדמים עם תינוקות שהובהלו לטיפול נמרץ בפגייה. גברים שמתפרקים, סבתות שצריכות תמיכה, רגעים של עצירת נשימה עד שתינוק נושם, אכזבות קשות, אהבות גדולות. הן לוקחות איתן במחשבות שמציפות אותן בדרך הביתה את האישה שבכתה בלידה מגעגוע לאמא שלה ושהיה קשה לעזוב אותה בסוף המשמרת, הן מתקשרות למחרת בבוקר לפגייה לשאול מה שלום הפגים שנולדו בלילה, תוהות האם יהיה להן זמן מחר ללכת לבקר במחלקה את זו שעברה מהחדר הטבעי ונכנסה לניתוח קיסרי חירום, את זו שכעסה נורא על זה שעשו לה חתך, ואת הזוג המקסים שהיא הרגישה קצת כמו אמא שלהם שם.

וישנו עוד משהו שקורה מבלי שאור הזרקורים יכוון אליו – מיילדות מחדרי הלידה בכל רחבי הארץ, מחדר לידה זיו בצפת ועד סורוקה בבאר שבע, מגיעות כדי להשתלם בתכניות הלימודים של B.O.T.  גם אם הן אחרי משמרת לילה וגם אם מיד בסיום הלימודים יצטרכו ללבוש את החלוק ולהמשיך למשמרת ערב, הן מגיעות ומספרות למה הן לא מוותרות – הן מתארות בעבוע תת קרקעי שלא נותן מנוח ליצור שינוי, מציירות חזון (מציאותי ואפשרי) ליצור מערך מיילדותי אחר, והן רוצות כלים לעשות זאת.

 

דרך המפגשים בקורס, השיחות האישיות והשאלונים שחילקנו – אנסה לתאר כאן את הערוצים העיקריים שמבקשים מענה:

1. צורך הולך וגובר בכלים לעזרה לנשים ומשפחות במצבים רגשיים שמתעוררים בחדר לידה ודורשים מענה מיידי (כמו אלו שהוזכרו לעיל) 

2. צורך בדרכים יעילות לפריקת המתחים שמצטברים מתוך המעורבות הרגשית בטיפול בנשים, ועבור כך רצון ליצור מערך תמיכה קולגיאלי מובנה: " לבנות דרך מקצועית לאוורר את זה אחת עם השנייה כדי שכל הקשיים האלו לא יידבקו לנו לעור, שלא ילכו איתנו הביתה ויבואו איתנו למשמרת הבאה.. .

3. רצון שהמקצוע יהיה גם מצע להתפתחות עצמית: לפתח מיומנויות אישיות של פתרון קונפליקטים, של התבוננות עצמית והתפתחות אישית: "להעמיק את ההכרות שלי עם עצמי ועם הקונפליקטים שאני נתקעת בתוכם, לשפר את מערכות היחסים הקרובות שלי"

4. כמיהה ליצור טיפול מיילדותי רציף ומותאם אישית.

​

 עם כוח משיכה חזק, צורך פנימי עז ליצור מרחב אחר, ומתוך כמיהה עמוקה לאינטראקציה אמיתית ובעלת משמעות עם נשים יולדות – מיילדות ורופאות בחדרי לידה בכל הארץ, מתחילות ליצור מערך לאיתור ותמיכה בנשים אחרי לידות טראומטיות במחלקת יולדות, לבנות פרוטוקול לתמיכה רגשית בצוות המיילדותי (לאחר אירוע משברי ובכלל) , מניחות תשתית ליצירת קליניקה לליווי הריון בתוך בית החולים ולניהול קבלה אחרת בחדר לידה של נשים אחרי פגיעה מינית.  ואלו הן רק הדוגמאות שיש להן כותרת. כי בתוך חדרי הלידה, בין יולדת למיילדת מתרחשים כל הזמן מפגשים 'קטנים', כאלו שאף אחד אחר לא יכול לראות, כאלו שאי אפשר להסביר במילים – אבל כאלו שמשנים הכל.