באחד מימי הקיץ של 2018 נסענו לטקס של החייל בטירונות. הילד , שהפך להיות 'החייל' , מבין שהוא בטירונות, שמתייחסים אליו כמו אל כל הטירונים, ומבין שבטירונות יש משחקי תפקידים שצריך לשחק. הוא מסתדר מצוין כרגע,  עם זאת, בסיפורים שהוא משתף אפשר לשמוע שהרגעים שמשנים עבורו את החוויה שם, הם אותם הרגעים שבהם הוא מרגיש שהמפקד מעריך את האיכויות שלו, הרגעים שבהם מתייחסים אליו כאדם, לא כטירון אחד מיני טירונים רבים, לא כחייל במערכת גדולה. כשרואים אותו, את האדם שהוא. 
בפקקים בדרך חזרה מהטקס, הרהרתי במשחקי התפקידים ובהיקלעות שלנו לתוכם. ואיך לפעמים מבלי ששמנו לב אנחנו נכנסים לתפקיד ברצינות מדי ושוכחים את עצמנו בתוכו ושוכחים שמי שמולנו, הוא אדם, לא התפקיד.  זה די מדהים להבין איך מבלי שנשים לב אנחנו הופכים את המערכת, הצבא, הממסד, הארגון – להיות ישות שאנחנו מנהלים איתה דיאלוג. אנחנו מתנגדים לה, נלחמים בה או תומכים בה ואנחנו אפילו מעניקים לה נקודת מבט משלה, למערכת:  "לממשלה לא אכפת ש…"   "מערכת החינוך לא מצליחה ל…."  "הממסד הרפואי היה רוצה ש…" ואיך אל האנשים שבתוך המערכת אנחנו נוטים להתייחס כדגם אחיד:  "כל הפקידים בחברות הסלולרי הם…"   "מורים הם לא באמת אנשי חינוך"  "הרופאים הרי עסוקים בפחד מתביעות יותר מברפואה"  "המיילדות רק רוצות שנשים ייקחו אפידורל שיהיה להן שקט"  "היולדות האלו חושבות שהן מינימום דוקטור ורק נותנות כל הזמן הוראות"….     ובו בזמן, לא משנה מאיזה צד אנחנו, אנחנו זועמים ונעלבים אם לא מתייחסים אלינו כאדם ייחודי, עם סיפור אישי ורגישויות משלו. וכך, במקום מפגש בין אנשים יש משחק תפקידים.

​

מסתבר שהכאב משותף 
בתוך שדה הלידה אני פוגשת את כל הצדדים של המשחק, ואני מגלה שלמרות מה שנדמה לנו, הכאב שמתחת לטענות ולתלונות הוא כאב משותף.   והוא מופיע לא רק, אבל בעיקר, מתוך חוויית חסר בקשר אישי ומתוך צורך עמוק בתקשורת אנושית אישית.  ימית, בתוך תהליך של לידה, אומרת בכאב שהיא מרגישה שהצוות לא מתייחס אליה באמת אלא מדברים על 'היולדת מחדר 7'.  נועה המיילדת, נעלבת כשהזוג בחדר 5 מתעלם ממנה. היא מספרת איך היא מדברת אליהם והם לא מגיבים, "אפילו לא יוצרים קשר עין" מסובבים אליה את הגב ומדברים רק עם הדולה. מוריה, מיילדת, אומרת לי 'את יודעת מה הכי כואב? כשכל פעם מחדש אני שומעת את הזוגות אומרים "וואו, אתם כל כך נחמדים פה, ממש לא ציפיתי ליחס כזה" ואני מבינה שבדרך לפה, הם, הזוגות שבאים ללדת, בעצם מתכוננים למלחמה. אני לא מבינה למה הפכו אותנו'.  ממקום אחר לגמרי, גם שירה, רופאה צעירה, מתארת שהיא מרגישה לפעמים שלא רואים אותה כאדם, אלא רק כ 'חותמת עם רגליים'. היא מספרת בעצב וכעס על בקרים בהם היא נכנסת לחדר לידה ואומרת בוקר טוב והתגובה היחידה שהיא מקבלת מהמיילדת היא: "צריך כאן חתימה"..
הבעלים, כועסים שלפעמים 'לא סופרים' אותם בחדר לידה. דולות מתארות את הכאב כשהצוות בחדר לידה, עוד לפני שנפגשו, מתייחס אליהן כאויב.  הסבתות נעלבות כשמתייחסים אליהן מראש כאילו הן זקנות ולא מספיק מבינות. יש להן חיים משלהן, הן אומרות, וגם הן ילדו, והן רוצות שיראו אותן, יסתכלו להן בעיניים.

 

התפקידים שאנחנו לובשים
התפקידים שאנחנו לובשים ומלבישים בהם אחרים (לעיתים למרות רצונם) נועדו במקורם לעזור ולתמוך בקשרים בקהילה ובהתפתחות משותפת, ולא לנתק אותנו האחד מהשני. גם מקורם של ארגונים נובע מסיבה טובה ונחוצה: להעניק בטחון / להעניק שירותי בריאות שווים לכלל הציבור/ לאפשר הזדמנות של חינוך שווה לאוכלוסייה מכל השכבות /  לאפשר לחשמל להגיע לכל ישוב ולכל בית.      האם זה מצליח או לא, זו כבר שאלה אחרת.  האם צורך אנושי בצבירת כוח שינה את הנתיב מקורי? בהרבה מהמקרים זה כפי הנראה המצב,  בכל מקרה, במקורה, ההתארגנות המערכתית נולד מתוך הרצון להיטיב. אבל… לתפקידים יש נטייה להשתלט עלינו. הדרגות על הכתפיים או הסטטוסקופ על הצוואר מכניסים אותנו למוד מסוים, בין אם אנחנו אלו שעונדים אותם ובין אם אנחנו אלו שעומדים מול הדמות עם החלוק והסטטוסקופ. הילה לב רן במסגרת מיזם Women Friendly (טיפול רפואי ידידותי לנשים) עשתה ניסוי מעניין עם אחת הקבוצות שלימדה. היא נתנה לאחת מהמשתתפות ללבוש חלוק של רופאה ולשנייה את תפקיד הפציינטית. הן תיארו את השינוי הבולט בהרגשתן מהרגע שעמדו אחת מול השנייה. אחרי כמה דקות, היא ביקשה מהן להחליף תפקידים ונתנה למי שהייתה בתפקיד הפציינטית, להחליף מקום וללבוש את החלוק.  ברגע אחד, הגוף שלה הזדקף, טון הדיבור שלה נהיה ברור, והיא הרגישה שהיא חזקה ויודעת. (לעומת התחושה בתור הפציינטית שהייתה "לא יודעת"). זה קורה לנו יום יום – אנחנו נקלעים לתוך 'דמות' שלבשנו או שהתלבשה עלינו -  ומאבדים את עצמנו בתוכה. חשוב ככל שיהיה התפקיד שבשמו אנחנו פועלים – יש לנו נטייה 'ללבוש' אותו כמו שכבה מגנה ולתת לו להפריע לנו להיפגש באמת.  

הצורך במפגש אנושי אמיתי
הצורך המשותף למפגש אנושי אמיתי, לקשר בעל משמעות גם בתוך המערכת, מביא איתו יוזמות מכיוונים שונים של השדה. בצבא בדרכם, יוצרים דרכי תקשורת שונות עם החיילים ועם ההורים, גם לפני הגיוס ובתוכו. במערכת החינוך מבינים כבר מזמן שהקשר האישי הוא פקטור קריטי בלמידה ובהתפתחות התלמיד ומנסים כל הזמן למצוא לכך את הנתיבים האפשריים.  בתחומי הרפואה, ההשפעה המיטיבה של מפגש אישי ואנושי עם המטופלים היא נתון שמדובר רבות במסגרות שונות, אך המגבלות רבות והדרכים ליישום עדיין בשלבי בנייה והתפתחות. אבל בינתיים, כל מיני דברים כבר קורים – למשל בחדרי לידה בארץ נוצרים פורמטים בהם אישה לקראת לידה יכולה להגיע לפגישה אישית עם מיילדת, לקראת הלידה.
לפני כחודש הוזמנתי להנחות קבוצת מיילדות קטנה שכל אחת מהן פעם או פעמיים בשבוע, בסוף המשמרת שלה בחדר לידה יוזמת מפגשים עם יולדות במחלקה של אחרי הלידה.
זו קבוצה של מיילדות שלוקחות את הזמן להקשיב למי שזקוקות לכך, לעזור לנשים לפרוק קצת מחווית הלידה או לעזור לארגן לעצמן תמיכה ראשונית לימים שאחרי הלידה. הן עושות זאת כי משהו דוחף אותן לשם.   זה לא מצולם, זה לא מקבל הכרה ציבורית וגם לא  מתגמל בשכר.  הן פשוט מחפשות דרכים להיפגש באמת עם נשים.

כשנפגשנו לבחון את הפורמט ולראות איך הוא יכול להתרחב, נשאלו שאלות כמו:

• האם כשאני פוגשת את האישה אני בתפקיד המיילדת או אישה שמקשיבה לאישה?

• איך עושים את המעברים בין לתת את המידע הנדרש כאשת מקצוע לבין להקשיב ולשוחח בלי להיות זו שמייצגת עבורה את המערכת (שהיא אולי כועסת עליה),  והאם מפגש 'נטול התפקידים' שכזה בכלל אפשרי? האם הוא נכון?

• איך אפשר יהיה לדעת האם השיחות האלו אכן מיטיבות עם אותן הנשים ובאיזה אופן? ("אנחנו הרי לא פוגשות אותן יותר מרגע שהשתחררו הביתה") ועוד.

למרות כל הלא ידוע הזה, מיילדות רבות ברחבי הארץ מספרות שככל שניתן, הן היו רוצות להיפגש עם נשים לקראת ואחרי הלידה, בשקט, בלי לחץ של זמן, לשמוע באמת מה שלומן ולהיות שם בשבילן.  וכשהדבר הזה קורה – המפגש שנוצר מעניק את משמעותו כמובן גם לחייהן שלהן.

​

ברשומה של דפנה לוי שפורסמה ב'אלכסון', (כתב עת דיגיטלי) היא מתארת ממצאי מחקרים שבדקו מה גורמת לנו הנתינה לזולת: "כדי שנתינה תגרום לכם אושר, צריכים להתקיים, מסתבר, שלושה תנאים: היא צריכה לאפשר לנו ליצור קשר עם אחרים, אנחנו צריכים לראות בבירור את ההשפעה החיובית שלה, ועליה להיעשות מתוך בחירה חופשית".
עוד לא ברור איך ניצור זאת, אבל ממה שאני שומעת אני יכולה לספר שכולם, מכל הצדדים, בהחלט מחפשים.
והכאב כפי שניתן להבין – גם הוא משותף לצדדים השונים,  וממנו נובעת השאלה שנרצה להמשיך ולשאול: כיצד ניתן ליצור מצב שבמפגש בין "חלוקים" (למשל חלוק הרופא-ה וחלוק המטופל-ת) יהיה אפשר להמשיך ללבוש את 'חלוק התפקיד' ובו בזמן גם להיפגש בלעדיו,  באיזו דרך זה אפשרי גם כשיש עומס , כשאין זמן, כשאין פרטיות, וכשהעייפות והאחריות מאיימות להכריע.
נרצה להמשיך לשאול זאת שוב ושוב, בכל אינטראקציה מחדש, כי רק כך יוכל להתקיים מפגש בין אנשים ולא רק בין צדדים, אג'נדות או תפקידים.  מפגש שהוא אנושי באותה המידה שבה הוא מקצועי.
 

הצעה לקריאה: רשומה מעניינת אחרת ובהחלט שווה קריאה נכתבה על ידי  לימור שריר, (רופאה וסופרת) שעוסקת בקשר בין רפואה וספרות וכתבה על הקשרים שנוצרים בין אנשי רפואה למטופלים, המשמעות שלהם והשפעתם על אנשי הרפואה עצמם.

​