קומפוסטר. כבר שנתיים שיש לנו קומפוסטר בחצר ואנחנו זורקים אליו את כל שאריות הירקותפירות. יש לנו חצר גדולה מאד שצריכה דישון וזה היה נהדר אם השאריות היו הופכות לחומר מדשן. אממה, מסתבר שהמהפך הזה לא קורה לבד. צריך להפוך ולהשקות ולהפוך ולכסות בגזם ולהשקות ולהפוך... ואמנם אני בת של חקלאים וזה, אבל תכל'ס זה לא מאד מהנה הסיפור הזה. גם הרבה עבודה וגם נו, עסק די מלוכלך הקומפוסט הזה. 

הרעיון שכאב הוא פוטנציאל לצמיחה, שאם נהפוך ונעבד השאריות יהפכו לדשן, אינו רעיון חדש. זה כבר כמה עשורים שאנחנו יודעים לדקלם ש " זה כנראה השיעור שלך" "הטראומה הזו היא המתנה שלך" וש"יש סיבה לכל דבר". צמיחה פוסט טראומטית הפכה להיות מושג שגור בפסיכותרפיה ובכלל. (Tedeschi &Calhoun 2004) אבל צמיחה כמו צמיחה, היא מהלך שלוקח לו זמן, כל סוג צמח ודרכו שלו לצמוח, ויש שלבים שונים. ולרוב אנחנו נוטים לשכוח שצמיחה כוללת גם נשירה של חלקים מסוימים, ונבילה של אחרים.  

אישה אחרי לידה טראומטית לא מרגישה צמיחה. היא מרגישה רע. לא משנה איך נסובב את זה ואיזה רעיונות חכמים יהיו לנו – המערכת האנושית שלנו עסוקה קודם כל במשימה של החלמה. הרחם עוד מדמם, החתך והתפרים עדיין טריים וכואבים, הגוף עוד מתאושש מהמאמץ ויש את החזה שעכשיו משתנה ומניק ואת התינוק שצרכיו הפיזיים ממלאים כל רגע פנוי. הגוף הפיזי עסוק בהתארגנות מחודשת. מאד עסוק. אחר כך, כשמשהו מתפנה ומשתנה.. נשארות שאריות. ומה יהפוך שאריות טראומטיות לדשן? נדמה לי שזו השאלה שנרצה לשאול כל פעם מחדש.

זה עוזר כשיש 'קומפוסטר'. כלומר מקום. זה עוזר מאד כשיש איתך עוד מישהו כשצריך להפוך להשקות לאוורר לעבד.