ספריית מאמרים | עבודה עם סיפורי לידה
זמן להתאבל על מה שאבד
זמן להתאבל על 'הלידה שלא הייתה' אינו מקובל בדרך כלל. אין לו לגיטימציה לקחת מקום בחייה הרגשיים של האם הטריה. מצופה ממנה לשכוח מהר ולהמשיך בחייה. לעיתים זה קשה לתפוס שאפשר להתאבל על משהו שהוא רק תקווה ציפייה או חלום. אני נזכרת בלידת השנייה שלי. היא הייתה טובה וטבעית וגם בבית, אבל... אחרי הלידה הסתובבתי חודשים עם מועקה בתוכי בלי לדעת מה טיבה. לקח זמן רב עד שלאט לאט התפענח לו הקושי בתוכי, עד שהסכמתי לכעוס, עד שנתתי לעצמי להתאבל על מה שרציתי להיות ולא הצלחתי.
את תחושת האובדן אחרי הלידה הייתי פוגשת הרבה בקליניקה. תיאורי חוויות האובדן משתנות, הן נאמרות בצורות שונות אולם הבקשה הפנימית, הלא מודעת לעיתים, חוזרת על עצמה: משהו בתוכה מחזיק את תחושת האובדן ומבקש להתאבל על מה שאבד.
"יתכן שאבל אינו אפשרי כל עוד לא ברור מהי האבידה. כשהאובדן אינו מוחשי וסופי (כמו במקרה של מוות), מצב זה יוצר אצל האדם חרדה ובלבול ביחס לחוויית האובדן שהוא חש וביחס לאפשרות לחלוק אותה עם אחרים. הנפגע יכול לעיתים לומר שהיה מעדיף לאבד רגל מאשר להיות במצב הנוכחי, כי אז לפחות היו מבינים אותו" [1]
נשים מתאבלות על פנטזיית הלידה שאבדה, על הציפייה שלא התממשה לעוצמה בלידה. הן מתאבלות על
המפגש הראשוני עם התינוק שאבד לנצח, מתאבלות על מה שרצו להיות ולא הצליחו, מתאבלות על האישה שהן היו ושלא תחזור יותר. הן מתאבלות על מה שאבד. על מה שהן חסרות.
שלב האבל צריך את הזמן שלו. כמו בטקסי האבלות השלב הזה דורש הכרה בקיומו והוא לוקח זמן.
"אדם שאינו מסוגל להתאבל מנותק מחלק בתוך עצמו ונגזל ממנו חלק חשוב מן הריפוי. " אומרת ג'ודית הרמן כשהיא מדברת על שלבי ההחלמה מטראומה. [2]
זהו שלב שאי אפשר לדלג עליו. מבלי לתת לזמן לאבל להיות, האנרגיה של האבל נותרת כלואה בדיוק כמו אנרגיה של תגובה שלא יצאה לפועל. "האמונה ש"צריך להמשיך הלאה" כדרך התמודדות מוצלחת עם משברי חיים מותירה חווית צער ואבל, קולקטיביים ומודחקים. ההעדפה להדחקה מושפעת כנראה מתרבות, שנותנת חיזוקים להתמודדות המאפשרת חזרה לחיים (דהיינו – לתפקוד), מתוך חשש ש"כניעה" לכאב ולאבל עלולה להוביל לכאב כרוני חמור יותר" [3]
אולם ללא המעבר דרך זמן האבל, אין אפשרות להמשיך הלאה. להמשיך הלאה באמת.
1. כהן, מנשה (2009). האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה, מאתר פסיכולוגיה עברית
2. לואיס הרמן, ג'ודית, טראומה והחלמה, הוצאת עם עובד
3. כהן, מנשה (2009). האבל שלא נעשה: הסיפור שאינו נגמר של פוסט-טראומה, מאתר פסיכולוגיה עברית